שלום, זה דוד וברוכים השבים לבלוג שלי!
רציתי להרחיב היום קצת על מה שקרה לאחר הסיפור של הפוסט
הקודם.
אחרי שנגמרה המלחמה, וגולית הובס, העם הריע לי ולשאול. ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול המלך, בתופים, בשמחה ובשלשים. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן: הכה שאול באלפו ודוד ברבבותיו [1]. השמחה הייתה רבה, ושמחתי גם אני על נצחוני עד ששאול אמר: "נתנו לדוד רבבות, ולי נתנו האלפים, ועוד לו אך המלוכה" [2]. נדמה לי כי שאול עוין לי מעט, לא נראה כי מצא חן הדבר בעיניו. בכנות, מבין אני אותו. לקחתי ממנו את המלוכה, את כבוד העם ולאחר מכן גם את בתו מרב.
לאחר מכן, ישבתי וניגנתי כרגיל, כאשר לפתע צעק שאול "אכה בדוד ובקיר" [3] וזרק את חרבו לכיווני. ברחתי ממכתו פעמיים. אני חושב שלאחר שלא הצליח, פחד ממני כי חשד שרוח אלוהים סרה מעליו, ולכן עזב. לאחר מכן, עשה מעשה מעט מוזר ומינה אותי לשר אלף- מפקד פלוגה של אלף חיילים.
יצאתי לפני העם, והעם הריע לי. שאול בא אלי ואמר לי "הנה בתי הגדולה מרב, אותה אתן לך לאישה, אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה'" [4] עניתי לו: "מי אנכי ומי חיי, משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך?" [5].
מרב ניתנה לאחר, ושאול שלח שליחים שידברו אלי בסתר כי שאול רוצה לתת לי את בתו. אמרתי לשליחים כי איני מעוניין, לא יהיה לי קל לשאת את בת המלך, המלך בוודאי ידרוש הרבה כסף, ואין מספיק כסף ברשותי. השליחים חזרו אלי ואמרו ששאול לא רוצה כסף, אלא נקמה באויביו, להרוג מאה פלשתים. הכיתי מאתיים פלשתים והבאתי את ערלותיהם אל שאול, ונתן לי שאול את בתו מיכל לאשה.
זה סוף הסיפור שלנו לבינתיים... (: כאשר יקרו עוד דברים אעדכן אתכם.
אני מקווה שאהבתם את הפוסט הזה, ואם אתם רוצים עוד פוסטים בסגנון הזה כתבו לי למטה. (:
~
מבוסס על שמואל א' פרק י"ח
(28.3.2017)
[1]- פסוק ו'-ז'
[2]- פסוק ח'
[3]- פסוק י"א
[4]- פסוק י"ז
[5]- פסוק י"ח
